מה שהגוף לומד כשהנפש שוכחת לשמור: הריפוי הבלתי צפוי שמציעים שבילי ישראל

סארה, 34, מסן פרנסיסקו, הגיעה לישראל אחרי שנה שבה איבדה את עבודתה, עברה פרידה קשה, ועברה לגור אצל הוריה. היא לא הגיעה לחפש ריפוי. היא הגיעה כי כרטיס הטיסה היה זול ויש לה דודה בחיפה שמזמינה אותה כבר שלוש שנים. אחרי שלושה ימים של הליכה בשבילי הכרמל, היא שלחה הודעה לחברה הטובה שלה: "אני לא יודעת מה קורה כאן אבל משהו בי השתנה."

סארה לא לבד.

מה המדע אומר — ומה הוא לא אומר

תחום ה-Nature Therapy, או בעברית טיפול בטבע, צמח משמעותית בעשור האחרון. מחקרים מאוניברסיטת מישיגן ומסטנפורד הראו שהליכה בסביבה ירוקה מורידה פעילות בקורטקס הפרה-פרונטלי המדיאלי — האזור שאחראי לדאגה ולרומינציה, כלומר, למחשבות שחוזרות שוב ושוב על אותו הדבר. שעתיים בטבע מפחיתות רמות קורטיזול בצורה מדידה. אפילו עשרים דקות מספיקות להוריד את קצב הלב.

אבל המחקר הכללי לא מסביר מה קורה ספציפית כשאמריקאים מטיילים בישראל. ולכן פנינו לד"ר יאיר בן-דוד, פסיכולוג קליני שעובד עם קבוצות טיפוליות בשבילי הנגב, ולכמה מטיילים אמריקאים שחוו את הנוף הישראלי מקרוב.

"יש גורם שאנחנו קוראים לו 'זרות מוכרת'," הסביר ד"ר בן-דוד. "זה קורה כשאדם נמצא בסביבה שהיא מספיק שונה כדי למנוע מהמוח לפעול על טייס אוטומטי, אבל לא כל כך זרה שהיא מפעילה חרדה. הנוף הישראלי — במיוחד לאמריקאים יהודים עם רקע תרבותי — נמצא בדיוק בנקודת המתיקה הזו."

למה ישראל שונה מיוסמיטי

מטיילים אמריקאים מכירים שבילים. יש להם גישה לחלק מהנופים המרהיבים בעולם — יוסמיטי, הגרנד קניון, הר ריינייר, הפארקים הלאומיים של יוטה. אז למה ישראל עושה משהו שונה?

השאלה הזו עלתה שוב ושוב בשיחות שקיימנו עם מטיילים. התשובות התכנסו לכמה נושאים חוזרים:

היעדר תשתית מוכרת. בשבילים אמריקאים, ויזיטור סנטר, חניון מסומן, שלטי אזהרה בכל פנייה — כל אלה יוצרים סביבה מנוהלת שהמוח מתרגל אליה. בישראל, גם בשבילים מוסדרים, יש תחושה שהשטח עדיין מחליט. זה מכריח את המטייל להיות נוכח.

היסטוריה שנמצאת פיזית על השביל. אין הרבה מקומות בעולם שבהם אתה יכול ללכת על שביל ולפגוש בצידו שרידי מבנה בן אלפי שנים שאף אחד לא גידר ולא מנע ממך לגעת בו. ההיסטוריה הזו, שנוכחת בלי מוזיאון ובלי פרשנות, מייצרת תחושה של קנה מידה שמוחקת את הבעיות האישיות לרגע.

הגוף נאלץ להיות גוף. הטרקים הישראליים, גם הקלים שבהם, דורשים תשומת לב פיזית. סלע שצריך לדרוך עליו בזהירות, קטע שמחייב לשים ידיים, שמש שמכריחה אותך לשתות ולנוח. הגוף עסוק — ולכן הראש מקבל הפסקה.

הנוכחות כמנגנון ריפוי

ג'ייסון, 41, ממינסוטה, הגיע לישראל עם קבוצת טיול ארגונית שנה אחרי שאובחן עם חרדה כרונית. הוא לקח תרופות, עשה טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, ניסה מדיטציה. "הכל עזר קצת," הוא מספר. "אבל שבוע בשבילי הגלבוע שינה משהו שהרפואה לא הצליחה לשנות."

הוא מנסה לתאר מה קרה: "יש שם שקט שהוא לא שקט. ציפורים, רוח, פעם צאן. אבל אין את הרעש של החיים שלי. הרעש שאני מכניס לכל מקום. שם, מסיבה שאני לא מבין, הרעש הזה נעצר."

ד"ר בן-דוד מכיר את התיאור: "מה שג'ייסון מתאר הוא מצב של Attentional Restoration — שיקום קשב. כשהמוח מוצא עניין טבעי, לא כפוי, בסביבה, הוא מפנה משאבים מהמעגלים של דאגה ועיבוד רגשי. זה לא ריפוי בפני עצמו, אבל זה יוצר חלון. ובחלון הזה, אנשים לפעמים מגיעים לתובנות שטיפול של שנים לא הצליח לייצר."

מה שהנוף הישראלי עושה שנוף אחר לא עושה

ישנה תיאוריה שמעניינת אותנו במיוחד בהקשר הזה: ה-Biophilia Hypothesis של אדוארד ווילסון, שטוענת שלבני אדם יש נטייה אבולוציונית להתחבר לסביבות שהיו בהן האנושות בשלבי ההתפתחות הראשוניים. הנוף הישראלי — ים-תיכוני, ים-מדברי, עם צמחייה שהיא אחת ממוקדי המגוון הביולוגי הגדולים בעולם — הוא בדיוק הסוג של נוף שבו בני אדם חיו עשרות אלפי שנים.

במילים פשוטות: אולי הגוף שלך זוכר את המקום הזה בצורה שהמוח שלך לא יודע.

עצות מהשטח: איך למקסם את הפוטנציאל הטיפולי

לא כל טיול בישראל הוא טיפול. וטיול לא מחליף טיפול. אבל אם אתה מגיע עם כוונה — אפילו מינימלית — לתת לנוף לעשות את שלו, כמה דברים יכולים לעזור:

• לך לבד לפחות חלק מהזמן. קבוצות הן נהדרות, אבל לנוף קשה לדבר כשיש שיחה קולנית.
• השאר את האוזניות בתיק. לפחות לשעה ביום, תן לצלילים המקומיים להיות פסקול.
• כתוב בסוף כל יום — לא לאינסטגרם, לעצמך. שלוש שורות על מה הגוף הרגיש, לא על מה ראית.
• אל תחפש קתרזיס. הריפוי שהטבע מציע הוא בדרך כלל שקט ואיטי. אם תחכה לרגע הגדול, אתה עלול לפספס את כל הרגעים הקטנים שהם המהות.

סארה, שפגשנו בתחילת הכתבה, חזרה לישראל פעמיים מאז. "אני לא יודעת לתאר מה זה," היא אמרה. "אבל יש שם משהו שמחזיר אותי לגודל האמיתי שלי. לא גדולה מדי ולא קטנה מדי. סתם בגודל שלי." אולי זה מספיק כדי להבין למה.