עקבות שנשארים: מה שהמצלמה לא מראה אחרי שהמטייל האמריקאי עוזב

כשהתמונה הופכת לפצע

יש רגע מסוים שכל שומר טבע בישראל מכיר היטב. זה הרגע שבו מסלול שקט ולא מוכר מופיע פתאום בפיד של אינסטגרם אמריקאי עם מיליון עוקבים. תוך שבועיים, מה שהיה שביל צר ועדין שעברו בו אולי עשרה אנשים בשבת — הופך לכביש בלתי רשמי שמאות נעליים דורכות עליו כל יום.

"אנחנו רואים את זה שוב ושוב," מספר גל שפיר, שומר טבע ברשות הטבע והגנים שעובד באזור מכתש רמון. "מסלול שהכרנו כמקלט של שקט הופך לתחנת צילום. ואנשים — ברובם עם כוונות טובות לחלוטין — לא מבינים שהם חלק מהבעיה."

הנתיב של הזרע, כפי שקוראים לו בעולם האקולוגיה, הוא לא מטאפורה פואטית בלבד. מטיילים נושאים על נעליהם, בגדיהם ובציוד שלהם זרעים של צמחים זרים שנדבקים אליהם בפארקים לאומיים בארצות הברית, בשדות ליד המלון, ואפילו בשקיות הציוד שנארזו בבית ב-Colorado. כשהם מגיעים לנגב או לגליל, הם שותלים — בלי לדעת — פולשים ביולוגיים שיכולים לשנות מערכת אקולוגית שלמה.

השחיקה שלא רואים

מעבר לזרעים, יש בעיה פשוטה וגשמית יותר: קרקע המדבר שבורה.

המדבר נראה קשוח. אבן, חול, שמש. אבל מתחת לפני השטח של הנגב חיה שכבת ביוקרוסט — קרום ביולוגי עדין שבנוי מחיידקים, אצות, פטריות וחזזיות שצמחו במשך מאות שנים. שכבה זו היא המה שמחזיקה את הקרקע המדברית יחד, מונעת סחף, ואפשרת לצמחייה מדברית לשרוד. דריכה אחת של נעל יכולה להרוס אותה. אלפי דריכות — ומה שנשאר הוא אבק.

"אמריקאים רגילים לפארקים לאומיים שנבנו לתיירות המונים," מסביר ד"ר אורן לוי, אקולוג צמחי מאוניברסיטת בן-גוריון שחוקר את ההשפעה של תיירות על מערכות אקולוגיות מדבריות. "יש שם שבילים מסומנים, גדרות, שלטי אזהרה. ישראל יש לה מסלולים שעדיין לא עוצבו לקליטת כמות כזו של מבקרים, והמטייל הממוצע לא מבין שהסטייה הקטנה מהשביל של שני מטר — כדי לצלם זווית יפה יותר — עושה נזק שייקח עשרות שנים לתקן."

הרשת החברתית כמפת נזקים

יש אפקט שמחקרים קוראים לו "Instagram Effect" — ותופעה זו מוכרת מאוד בישראל.

לפני חמש שנים, בריכת הצבעים בגליל העליון הייתה מקום שהיו מגיעים אליו בעיקר מקומיים. אחרי שצלם אמריקאי פרסם שם תמונה שקיבלה 200,000 לייקים, הגיע גל של מטיילים שחנו ממש על גדת הבריכה, השאירו פסולת, ועברו מעל לצמחייה רגישה כדי להגיע לאותה הזווית בדיוק. רשות הטבע והגנים נאלצה לסגור את האתר לשיפוץ.

אבל הסגירה עצמה יצרה בעיה חדשה: המטיילים פשוט עברו לאתר הבא שהופיע בפיד. וכך הנזק מתפשט, שביל אחרי שביל.

"אנחנו לא מנסים לבייש אנשים," אומרת ענת כהן, מנהלת תחום תיירות בת-קיימא בארגון סביבתי ישראלי. "אנחנו רוצים לחנך. רוב המטיילים האמריקאים שמגיעים לישראל הם אנשים שאוהבים טבע, שנסעו לכאן כי הם רוצים לחוות משהו אמיתי. הם לא מגיעים כדי להרוס. אבל בין הכוונה לתוצאה — יש פעמים פער גדול מאוד."

מה בכל זאת עובד

התמונה לא חד-גונית. לצד הנזק, יש גם דוגמאות מעודדות.

במסלולי שביל ישראל — השביל הארוך שחוצה את המדינה מצפון לדרום — פותחה מערכת של "שגרירי שביל" שמלווים קבוצות מטיילים זרים ומסבירים להם נורמות התנהגות. הגישה עובדת: סקרים שנעשו בסוף המסלול מראים שמטיילים שהשתתפו בתוכנית מדווחים על מודעות גבוהה יותר לנזקי שחיקה, ואפילו מדברים על כך עם חבריהם כשחוזרים לארצות הברית.

גם הטכנולוגיה יכולה לעבוד לטובה. אפליקציות כמו AllTrails, שפופולריות מאוד בקרב מטיילים אמריקאים, מציגות כעת אזהרות אקולוגיות על מסלולים רגישים. כמה ארגוני שימור ישראליים עובדים כיום עם חברות הרשתות החברתיות כדי להוסיף לתמונות ממיקומים רגישים תיוגים אוטומטיים עם הנחיות התנהגות.

"הרעיון הוא לא לגדר את הטבע," מסביר שפיר. "הרעיון הוא לחנך את המטייל לפני שהוא מגיע, לא אחרי שהנזק כבר נעשה."

מה אתה יכול לעשות — היום

אם אתה מתכנן טיול לישראל, או אם אתה כבר כאן, יש כמה דברים פשוטים שמשנים:

נקה את הציוד שלך לפני שאתה עולה לטיסה. נעליים, תרמיל, בגדים — כל אלה יכולים להכיל זרעים של צמחים פולשים. חקלאות ישראל רגישה מאוד לפולשים ביולוגיים, ורשויות הגבול לוקחות את זה ברצינות.

אל תסטה מהשביל המסומן. גם אם הזווית לצילום נראית יותר טובה מהצד — עשרה מטר מחוץ לשביל יכולים להרוס מבנה ביוקרוסט שגדל במשך מאה שנה.

לפני שאתה מפרסם תמונה ממיקום לא מוכר — חשוב פעמיים. אם אתה לא מציין את המיקום המדויק, אתה לא מונע מאנשים להגיע לשם — אבל אתה כן מקשה עליהם מעט. לפעמים זה מספיק.

תרום לארגוני שימור ישראליים. קק"ל, רשות הטבע והגנים, ואגודת ידידי השביל — כולם מקבלים תרומות מחו"ל ומשתמשים בהן ישירות לשיקום מסלולים.

הסוף שאנחנו בוחרים

האמת היא שהנזק לא בלתי הפיך — לפחות לא עדיין. הנגב יכול לשקם את עצמו, הגליל יכול לנשום מחדש, אם ניתן לו את הזמן והמרחב.

השאלה היא לא אם לטייל בישראל. השאלה היא איך. כי הטבע הישראלי — עם כל הפראות, הצבע והעומק שלו — הוא לא תפאורה. הוא מערכת חיה, עתיקה ועדינה, שחיכתה לנו הרבה לפני שהמצלמות הגיעו.

אנחנו בשביל התפוזים מאמינים שאפשר לאהוב מקום בלי לשחוק אותו. שהתמונה הכי יפה היא לא בהכרח זו שקיבלה הכי הרבה לייקים — אלא זו שצולמה בלי להשאיר עקבות.