המשיכה שלא מרפה: למה ישראל הופכת למטיילים אמריקאים לממכרת
יש רגע מסוים שכל מטייל אמריקאי שחזר מישראל מכיר. הוא לא קורה בשדה התעופה, ולא בשבוע הראשון אחרי שחוזרים. הוא קורה בדרך כלל בבוקר אחד רגיל לגמרי — אולי תוך כדי נסיעה בפקק בלוס אנג'לס, אולי בזמן שמסתכלים מהחלון על שלג שנופל בדנוור — ופתאום הגוף זוכר.
לא את הנוף. לא את התמונות. משהו אחר. משהו שקשה יותר לתאר.
ג'ייסון מרקוביץ' מסן פרנסיסקו הלך לישראל בפעם הראשונה לפני שש שנים. הוא תיאר את עצמו כמטייל מנוסה — יילוסטון, הר ריינייר, הפארק הלאומי של ג'וסוע — ולא ציפה שהגליל יפתיע אותו. "חשבתי שאני הולך לראות נוף יפה ולסמן וי," הוא אמר. "אבל משהו שם הדביק אותי בצורה שאני עדיין לא מבין לגמרי. חזרתי פעמיים מאז, ואני מתכנן פעם שלישית."
הוא לא לבד.
כשהמוח מתחיל להתגעגע לסלעים
נוירולוגים שחוקרים את הקשר בין טבע לרגש מדברים על מושג שנקרא restorative environments — סביבות שיש בהן יכולת להחזיר את הנפש למצב של שיווי משקל. המחקר של רייצ'ל ואסטפן קפלן מאוניברסיטת מישיגן מראה שנופים מסוימים מפעילים מנגנוני שחזור קוגניטיבי עמוקים יותר מאחרים — ושלמוח יש זיכרון ביולוגי של מקומות שהיטיבו עמו.
אבל ישראל מוסיפה לזה שכבה נוספת שקשה למדוד במעבדה.
האדמה שם ישנה בצורה שרוב המטיילים האמריקאים לא פגשו בה קודם. הסלעים בנגב הם בני מאות מיליוני שנים. הכלים שנמצאו בחפירות לאורך שביל ישראל מתוארכים לאלפי שנים אחורה. יש משהו בהתנגשות בין הגוף המודרני לבין הנוף הארכאי הזה שמייצר תחושה שקשה לשחזר בצ'יקגו או בפורטלנד.
ד"ר מיכל שרון, גיאוגרפית תרבותית שחוקרת תיירות חוזרת לישראל, מתארת זאת כ"דיסוננס כרונולוגי מרפא": "אנשים שחיים בערים שבנויות על היסטוריה של מאה-מאתיים שנה פוגשים פתאום נוף שזוכר אלפי שנות אנושות. זה לא רק מרשים — זה מארגן מחדש את תחושת הפרופורציה שלנו ביחס לחיים שלנו."
הגוף שלא שוכח
אחת התופעות המעניינות שמדווחות מטיילים חוזרים היא התחושה הפיזית שקשורה לישראל — לא רק הזיכרון החזותי.
סרה קולמן ממיאמי מדברת על הריח של אחרי-גשם על אדמת ירושלים. "זה לא כמו שום ריח שהרחתי בפלורידה. הפעם הראשונה שנחתתי שוב בנתב"ג, עוד לפני שיצאתי מהטרמינל, הריח הכה בי כמו זיכרון שהיה שמור במקום שלא ידעתי שהוא קיים."
זה לא מקרי. מחקרים על זיכרון חושי מראים שהריח הוא המסלול הישיר ביותר אל הזיכרון הרגשי — ונוף חדש שנחווה בעצימות גבוהה מייצר רשתות עצביות עמוקות במיוחד. הגוף, לפי ההסבר הזה, לא "מחכה" לחזור. הוא פשוט ממשיך לחיות שם, בחלקו, גם כשהמטייל כבר חזר לשגרה.
מה שהמפה לא מספרת
אחד הדברים שמבדילים את ישראל מיעדי טיול אחרים הוא הדחיסות הגיאוגרפית שלה. במדינה שאפשר לחצות אותה ברכב בשלוש שעות, אפשר לעבור ביום אחד מים כנרת לבקעת הירדן, מצמחייה ים-תיכונית לנוף מדברי, ממפלי מים לקניונות חרוטים בסלע.
המגוון הזה יוצר תחושה שיש עוד — תמיד עוד — מה לגלות. מטיילים שמגיעים לפארק לאומי בארה"ב לרוב יודעים בערך מה לצפות: יילוסטון הוא יילוסטון, הגרנד קניון הוא הגרנד קניון. ישראל מסרבת להתנהג לפי הציפיות.
דן ליבנה מבוסטון, שביקר בישראל ארבע פעמים, מסכים: "כל פעם שחזרתי, הייתי בטוח שאני יודע מה יהיה. וכל פעם הנוף הפתיע אותי בצורה אחרת. גיליתי שביל בגולן שלא ידעתי שקיים. מצאתי בריכת טבע בנגב שלא הייתה באף מדריך. ישראל לא מסגירה את עצמה בביקור אחד."
הקהילה שנוצרת על השביל
אבל אולי הגורם החזק ביותר הוא לא הנוף, ולא הגיאולוגיה, ולא אפילו הריח של האדמה אחרי גשם.
הוא האנשים.
שבילי ישראל הם מרחב שבו ישראלים ממוצא עולמי, עולים חדשים, מטיילים מכל הדתות ואנשים שמחפשים משהו שהם לא בטוחים מה הוא — כולם הולכים יחד, לפעמים בשקט ולפעמים בשיחות שנמשכות שעות. האווירה השונה מהיחסים החברתיים האמריקאיים מייצרת חיבורים שמטיילים מתארים כ"אמיתיים" בדרך שקשה להם להסביר.
"בארה"ב אתה יכול להיות על שביל שעתיים עם מישהו ולא לדעת את שמו," אמרה רייצ'ל גולד ממינסוטה. "בישראל אחרי עשרים דקות כבר שיתפת אותו בדברים שלא סיפרת לחברים הכי טובים שלך. אני לא יודעת אם זה התרבות הישראלית, אם זה השביל, או אם זה שניהם ביחד — אבל אני מתגעגעת לזה."
הממכרות שאי-אפשר לטפל בה
יש מחקר בפסיכולוגיה חיובית שמדבר על meaningful challenge — האתגר שנושא בתוכו משמעות — כאחד הגורמים החזקים ביותר לתחושת שגשוג נפשי. שבילי ישראל, עם הקושי הפיזי שלהם, עם הרקע ההיסטורי שלהם, עם השם שיש להם בתרבויות כל כך רבות — הם ממלאים את ההגדרה הזאת בצורה שמעטים מקומות בעולם יכולים.
ואחרי שהגוף והנפש חוו את זה — אחרי שהמוח כתב את הנוף הזה לתוך הזיכרון הרגשי העמוק שלו — הדרך חזרה הביתה מרגישה כמו חצי-חזרה.
ג'ייסון מרקוביץ' ניסח את זה הכי טוב: "אני לא חוזר לישראל. אני חוזר לחלק ממני שנשאר שם."