דב אלמוג בן השמונים ואחת יושב בכיסא בסלון הבית שלו בקיבוץ עין גדי ומסתכל על מפה ישנה. מפה שרוב האנשים בחדר הזה לא היו מזהים — כי חלק מהשבילים שמסומנים עליה כבר לא קיימים.
"זה היה שביל," הוא אומר ומצביע על קו דהוי שעובר דרך אזור שהיום הוא שמורה סגורה. "הלכתי אותו בפעם הראשונה ב-1967. הלכתי אותו בפעם האחרונה ב-1989. ואז הוא פשוט... נעלם."
נעלם. המילה תלויה באוויר.
מה קורה לשביל שמפסיקים ללכת בו
שבילים לא נעלמים ביום אחד. זה תהליך איטי, שקט, כמעט בלתי נראה. קודם הצמחייה מתחילה להתקדם מהצדדים. אחר כך הסימונים מתחילים להיטשטש. אחר כך מישהו מחליט שהאזור מסוכן, או רגיש, או לא שווה את תחזוקת השביל. ואחר כך — אין שביל.
בישראל, שבילים נסגרים מסיבות שונות: בטיחות (קריסות סלעים, שיטפונות שמשנים את הנוף), ביטחון (אזורים שהפכו רגישים מבחינה מדינית או צבאית), ושימור (אזורים שנסגרו להתאוששות אקולוגית). ויש גם קטגוריה רביעית, הכי עצובה: שבילים שפשוט נשכחו.
"כשאין מי שמלך בשביל, הטבע לוקח אותו חזרה," מסביר יוחנן מרקוס, מדריך טיולים לשעבר עם ארבעים שנות ניסיון. "לפעמים זה טוב. לפעמים זה אובדן של משהו שאי אפשר להחזיר."
שביל ואדי חמאם: הדרך שמלחמה סגרה
בגליל התחתון, לא הרחק מהמקום שתיירים מגיעים אליו לראות את הכינרת, עבר פעם שביל שמדריכים ותיקים מכנים "ואדי חמאם הישן". לא ואדי חמאם שמופיע היום במדריכים — גרסה ישנה יותר, ארוכה יותר, שעברה דרך אזורים שהפכו לאחר מכן לאזורים סגורים.
מרים אבו-ח'אלד, בת 74, גדלה ליד הואדי. "אמא שלי הלכה שם כשהייתה ילדה. אני הלכתי שם. בנות שלי כבר לא יכלו. הדרך נסגרה כשהן היו קטנות."
היא לא יכולה לספר יותר מזה, ואנחנו לא שואלים. חלק מהסיפורים של שבילים שנסגרו קשורים לנרטיבים מורכבים שדורשים יותר מכתבה אחת. מה שאפשר לומר הוא שהשביל — הדרך הפיזית, האבנים, הנוף — עדיין שם. אבל הגישה אליו איננה.
שביל שיח שלמה: כשהים לוקח את השביל
באילת, לאורך חוף ים סוף, עבר פעם שביל חוף שאפשר ללכת אותו מהעיר עד לגבול המצרי. היום, שילוב של פיתוח תיירותי ושחיקת חוף הפחית אותו לקטעים מבודדים. חלקים שלמים פשוט אינם קיימים יותר — לא נסגרו רשמית, פשוט... אינם.
ניר שמעוני, מדריך צלילה ותיק שגדל באילת, מצביע על נקודה בחוף. "כאן הייתה שביל. הלכתי אותו מאות פעמים. היום יש כאן מלון. לפני המלון הייתה חניה. לפני החניה — שביל."
הוא לא כועס, לפחות לא בגלוי. "ישראל צמחה. ערים צמחות. זה מה שקורה." אבל עיניו אומרות משהו אחר.
שבילי הנגב שהפכו לשדות מוקשים
בנגב, ובמיוחד לאורך הגבול עם מצרב ועם ירדן, יש שבילים שנסגרו בגלל סיבות ביטחוניות. חלקם מסומנים על מפות ישנות, חלקם לא. חלקם נסגרו לפני עשרות שנים, חלקם — לאחרונה.
נועה כץ, קצינת שימור לשעבר ברשות הטבע והגנים, עוסקת כיום בתיעוד שבילים שנסגרו. "יש לנו ארכיון של מסלולים שהיו מסומנים ופעילים עד שנות ה-80 וה-90 ואז נסגרו. חלקם לא נסגרו רשמית — פשוט הפסיקו לסמן ותחזק אותם."
היא מראה לנו תמונות: שבילים שנבלעו על ידי שיחים, שלטים שנפלו ולא הוחלפו, צמתים שהיו פעם ברורים ועכשיו בלתי ניתנים לזיהוי.
"המידע הזה חשוב," היא אומרת. "לא בהכרח כדי לפתוח את השבילים מחדש — חלקם לא כדאי לפתוח. אלא כי זה חלק מהזיכרון של הארץ."
מה אובד כששביל נעלם
שאלנו את דב אלמוג — המדריך הקשיש שהתחלנו בו — מה הוא מתגעגע אליו הכי הרבה בשביל שנעלם.
הוא חשב לרגע. "לא לנוף. הנוף עדיין שם, פחות או יותר. אני מתגעגע לאפשרות. לעובדה שיכולתי ללכת שם. שמישהו יכול ללכת שם."
האפשרות. זה מה שנעלם.
כששביל נסגר, מה שאובד הוא לא רק הדרך הפיזית. אובדת גרסה של הארץ. אובד ידע שהיה עובר מפה לאוזן, מרגל לרגל. אובדת חוויה שאי אפשר לשחזר בסרטון יוטיוב או בפוסט אינסטגרם.
מה עוד ניתן לעשות
ארגונים כמו "מחברים שבילים" ו"ידידי הטבע" עוסקים בתיעוד שבילים לפני שהם נעלמים. אחד הפרויקטים שמתפתחים הוא ארכיון שבילים בעל-פה — ראיונות עם מדריכים ומטיילים ותיקים שזוכרים מסלולים שכבר לא קיימים.
אם אתם מגיעים לישראל ואתם פוגשים מישהו שמכיר את הארץ — שאלו אותו על שביל שהוא הכי אוהב. אחר כך שאלו: יש שביל שהוא אהב שכבר לא קיים?
הסיפורים שתשמעו יהיו שווים יותר מכל מדריך תיירות.
דב מסיים את הפגישה שלנו בלחיצת יד חזקה. לפני שאנחנו עוזבים, הוא פורש את המפה הישנה שוב.
"תצלמו אותה," הוא אומר. "לפחות ישאר תיעוד."
צילמנו. ואנחנו מקווים שמישהו יקרא את זה לפני שגם הסיפורים — כמו השבילים — יפסיקו להיות.