האהבה שהרגנו: כיצד תיירות ההמונים הופכת את שבילי ישראל לפצעים פתוחים

בשנת 2019, צולמה תמונה בנחל דוד שהפכה לוויראלית. בבריכה הטבעית שמתחת למפל, עמדו לא פחות מ-83 אנשים בו-זמנית. מים שפעם היו צלולים כזכוכית נראו עכורים. הצמחייה שמסביב — שנים של גדילה איטית — נרמסה. מישהו הניח שלט קרטון ביד: "ברוכים הבאים לנחל דוד, המפל הכי עמוס בישראל."

איש לא צחק.

מה קורה כשכולם מגיעים לאותו מקום

בעשור האחרון, תיירות ישראל צמחה באופן חד. מיליוני מבקרים בשנה, חלקם הגדול מארצות הברית, מחפשים חוויות טבע אותנטיות — ומגיעים בדיוק לאותם עשרה מקומות שמופיעים בכל רשימת "must-see" באינסטגרם.

אבל מה שאף אחד לא מסביר לתיירים הנלהבים הוא שהאהבה הזו — המצולמת, המשותפת, הממוגגת — היא לעתים קרובות מה שהורגת את הדבר שהם באו לאהוב.

נחל דוד הוא רק דוגמה אחת. יש עוד.

נחל ערבה: הקורבן השקט

לפני עשר שנים, נחל ערבה בנגב הצפוני היה סוד ששמרו עליו בקפידה מטיילים ישראליים ותיקים. שבילים צרים, צמחייה ייחודית, שקט כמעט מוחלט. היום, בסופי שבוע של חגים, ניתן לספור מאות מכוניות חונות לאורך הכביש הסמוך.

"הצמחייה ברדיוס של 50 מטר מהחניון הרשמי כמעט נעלמה," אומר ד"ר עמית ברק, אקולוג מהאוניברסיטה העברית שמנטר את האזור כבר שמונה שנים. "לא מדובר בנזק הפיך. מדובר בדחיסת קרקע שדורשת עשרות שנים להתאושש ממנה, אם בכלל."

בארצות הברית, מי שמכיר את הוויכוח סביב Zion Narrows או Antelope Canyon יבין מיד. אותה דינמיקה, אותן תוצאות, רק בקנה מידה קטן יותר — ולכן, אולי, פחות נראית.

ים המלח: פוטוגניות שמחריבה

הפוטוגניות של ים המלח — הגוף הצף, הקריסטלים הלבנים, הרקע ההררי — הפכה אותו לאחת מנקודות הצילום הנפוצות ביותר בישראל. אבל מאחורי כל תמונה מושלמת מסתתרת עובדה פחות מושלמת: החוף שנצלם היום שונה מהחוף שנצלם לפני חמש שנים.

ים המלח נסוג כמטר ויותר בשנה. לא בגלל תיירות — בגלל שאיבה תעשייתית. אבל התיירות מוסיפה שכבה נוספת של לחץ: שבילים לא רשמיים שנפתחים כשמטיילים מחפשים זוויות חדשות, שטחים שנרמסים בחיפוש אחר ה"shot" המושלם, ופסולת שנשארת כי "מישהו אחר" אמור לאסוף אותה.

רחל כהן, מנהלת תחום שימור בארגון "ידידי הטבע", מראה לנו תמונות לפני ואחרי מאחד מחופי ים המלח. ההבדל מכה בתדהמה. "זה לקח שלוש שנים," היא אומרת בשקט. "שלוש שנים של תיירות לא מוסדרת."

הנגב: הנזק שלא רואים

בניגוד לנחלים שנפגעים בגלל ריכוז של אנשים, הנגב סובל מבעיה אחרת: פיזור. מטיילים שיוצאים מהשבילים המסומנים, כלי רכב שיורדים לשטח, מדורות שנדלקות בנקודות לא מורשות.

"כל שריד ארכיאולוגי שנפגש ב-10 קילומטר מחוץ לשביל הרשמי — נפגע," אומר יוסי לוי, ארכיאולוג ומדריך שביל ותיק. "לא מאנשים רעים. מאנשים שפשוט לא ידעו. שלא הוסבר להם."

וכאן נמצאת אחת הבעיות המרכזיות: אנחנו שולחים אנשים לטבע מבלי לחנך אותם.

מה עושים עם זה? מדריך מעשי

החדשות הטובות: נזק תיירותי הוא ברוב המקרים ניתן לעצירה, ולפעמים — להיפוך. אבל זה דורש שינוי התנהגות מכוון.

1. תחקרו לפני שאתם מגיעים לפני שאתם פוסטים "אני הולך לנחל X" בקבוצת הפייסבוק ומזמינים עוד 40 איש — בדקו מה מצב השביל. אתר רשות הטבע והגנים מפרסם עדכונים. השתמשו בהם.

2. בחרו שבילים חלופיים אם כולם הולכים לנחל דוד — לכו לנחל דוד מוקדם בבוקר, או בחרו שביל אחר לגמרי. ישראל מלאה במסלולים מרהיבים שאף אחד לא מדבר עליהם כי הם לא אינסטגרמיים מספיק. זו לא חסרון. זו הזדמנות.

3. הישארו על השביל — תמיד הכלל הכי פשוט והכי נפרץ. צמחייה שנרמסת לא חוזרת בשבוע הבא. קרקע שנדחסת לא מתאוששת בעונה הבאה.

4. אל תצלמו נקודות רגישות זה נשמע אנטי-אינטואיטיבי, אבל יש מקומות שהפרסום שלהם פוגע בהם. אם ראיתם מקום שנראה שהוא "נסתר" ו"לא מוכר" — אולי עדיף שיישאר ככה.

5. תשלמו לארגוני שימור ארגון "ידידי הטבע", קרן הגנת הטבע — הם עושים עבודה קריטית עם תקציבים מינימליים. כניסה כספית מאמריקאים יכולה לשנות משחק.

מה אנחנו באמת מחפשים?

בסוף, השאלה היא לא רק אקולוגית. היא פילוסופית.

אנחנו מגיעים לישראל — לנגב, לגליל, לנחלים — כי אנחנו מחפשים משהו שאנחנו לא מוצאים בחיי היומיום. אותנטיות. שקט. חיבור. ועם כל צעד שאנחנו עושים על שביל שלא שומרים עליו, אנחנו הורסים את הדבר שבאנו לחפש.

הפרדוקס הוא כואב. הפתרון הוא לא להפסיק לבוא — אלא לבוא אחרת.

באחריות. בצניעות. עם הכרה שהנוף הזה היה כאן לפנינו, וצריך להיות כאן אחרינו.

אחרת, הפוסט הבא שתצלמו בנחל דוד יהיה של בריכה עכורה ושלט קרטון — ואתם תהיו חלק מהסיפור.