מה הסלעים זוכרים: קריאת ההיסטוריה הגיאולוגית של ישראל דרך רגליים ועיניים פקוחות
היה רגע אחד בנחל פארן שהבנתי שאני לא מסתכל על נוף. אני מסתכל על ספר.
הייתי עומד ליד דופן של ואדי, ורואה בבירור שלוש שכבות שונות: למטה – חול אדמדם, ישן ועמוק. באמצע – אבן גירנית בהירה עם כתמים כהים. למעלה – שכבה דקה ושחורה של חמרה. שלוש שכבות. שלוש תקופות. מאות מיליוני שנים של זיכרון, חשוף לפני כמו עמוד בספר פתוח.
הבעיה היא שרובנו לא למדנו לקרוא.
ישראל כמעבדה גיאולוגית
אמריקנים שמגיעים לישראל מרוצים בדרך כלל מהנופים. הם מצלמים, מתפעלים, ממשיכים. מה שהם לא יודעים הוא שישראל היא אחת מהמקומות הנגישים ביותר בעולם ללמוד גיאולוגיה בשטח – לא בגלל שהיא מיוחדת יותר מגרנד קניון, אלא בגלל שהמגוון הגיאולוגי שלה דחוס לשטח קטן בצורה שכמעט אין לה אח ורע.
במרחק של פחות מ-400 קילומטר אתה יכול לראות:
- סלע בזלת מהתפרצויות וולקניות בגולן – שחור, כבד, פורוזי
- אבן גיר קרטיקונית בהרי יהודה – לבנה, מנוקבת, מלאה בשרידי מאובנים
- ארנות נובי בנגב – חול צהוב-אדמדם שהגיע מסודן לפני כ-600 מיליון שנה
- כורכר חופי בשרון – אבן חולית ים-תיכונית שמסגירה קו חוף עתיק
כל אחד מהאלה הוא פרק אחר בסיפור.
הגולן: כשהאדמה זכרה שהיא הייתה אש
הפלטו הבזלתי של הגולן הוא אחד מהנופים הכי ייחודיים בישראל – ואחד מהכי פחות מובנים. כשאתה הולך על השביל בין בריכות הבזלת ורואה את האבנים השחורות הגדולות מפוזרות כמו שיניים שבורות, קל לחשוב שזה "רק נוף."
אבל הבזלת הזו היא עדות להתפרצויות שהתחילו לפני כ-20 מיליון שנה ונמשכו עד לפני כ-10,000 שנה בלבד. בסולם הגיאולוגי, זה אתמול.
הסדקים הפנטגוניים שרואים בעמודי הבזלת – כמו אלה בנחל מנחמיה – נוצרו מקירור מהיר של לבה. הלבה התכווצה, ויצרה צורות גיאומטריות שנראות כאילו אדם תכנן אותן. אף אחד לא תכנן. פיזיקה פשוטה יצרה אמנות.
מה לחפש בשטח: בגולן, חפשו אבנים עגלגלות שחורות בתוך ערוצי נחלים – אלה הן "אבני נחל בזלת" שהתגלגלו מהפלטו ונשחקו. הן מרגישות כבדות יותר ממה שמצפים.
הרי יהודה: 100 מיליון שנה של ים נסתר
כשאתה מטייל בין ירושלים לבית גוברין, אתה הולך על קרקעית ים עתיקה. הגיר הלבן שמרכיב את ההרים האלה נוצר בתקופה הקרטיקונית, כשים חם כיסה את כל האזור ומיליוני יצורים ימיים – פורמינפרות, אכינודרמים, מולוסקים – חיו, מתו, ושקעו לקרקעית.
השלדים שלהם התאבנו לגיר.
אם תסתכלו מקרוב על אבן גיר ישנה בהרי יהודה – ממש מקרוב, עם עין טובה – תראו לפעמים קונכיות מאובנות. לא תצטרכו לחפש זמן רב. הן שם, פשוט מחכות שמישהו יסתכל.
טיפ לצלמים: האור של שעת הזהב על אבן גיר לבנה בהרי יהודה הוא אחד מהמראות הכי צילומיים שישראל מציעה. הצבע הלבן הופך לזהוב-ורדרד, והצללים מדגישים את המרקם. קניון קטן ליד שפלת יהודה בשעה שש אחר הצהריים בחורף – שמרו את התאריך.
הנגב: כשהים הפנימי נעלם
מהמרהיב ביותר בנגב הוא לא מה שנמצא שם – אלא מה שלא נמצא שם. לפני כ-5-6 מיליון שנה, הנגב כוסה בים פנימי שנקרא "הים הפרה-ים-תיכוני." הים הזה נעלם – ומה שנשאר הם שכבות של אבן גיר, קרטון וחרסית שאפשר לראות בחתכים של הוואדיות הגדולים.
מכתש רמון הוא הדוגמה הכי מדהימה. זה לא מכתש של מטאוריט (טעות שאמריקנים עושים כמעט תמיד). זה מבנה שנוצר מסחיפה – קמר גיאולוגי שנשחק מבפנים החוצה, וחשף שכבות שכבות של סלעים בצבעים שונים.
הצבעים של מכתש רמון הם ספר לימוד גיאולוגי: ורוד = גרניט, חום = ארנות נובי, לבן = גיר, שחור = בזלת.
מה לחפש בשטח: בנחל נקרות ובנחל גרופית ניתן למצוא "ורדי ים" – מאובנים של אכינוידיאה שנראים כמו מטבעות גדולות חרוטות בסלע. ילדים מתים עליהם. מבוגרים גם.
איך לצלם גיאולוגיה שתספר סיפור
הטעות הנפוצה ביותר בצילום גיאולוגי היא לצלם מרחוק. שכבות סלע מהרחק נראות "יפות אבל לא ברורות." הגישה הנכונה היא שכבה-שכבה:
- צילום רחוק: להראות את ההקשר, את הגודל, את המיקום בנוף
- צילום בינוני: להראות את השכבות, את המעברים בין הצבעים
- מאקרו: להראות את המרקם, את המאובנים, את הגבישים
שלוש התמונות יחד מספרות סיפור שאחת לא יכולה לספר לבד.
הפסקה האחרונה: תקשיבו לרעם השקט
יש רגע שמטיילים מדברים עליו – הרגע שבו הם מבינים שהאדמה מתחת לרגליהם היא לא רקע. היא הסיפור עצמו.
ישראל, בגלל מיקומה על הצומת של שלושה לוחות טקטוניים – האפריקני, הערבי, והאירואסייתי – היא מקום שבו כדור הארץ עדיין עסוק בלהיות. ים המלח שוקע בכ-1 ס"מ בשנה. הסדק הסורי-אפריקני ממשיך לפעול.
כשאתה עומד על שפת מכתש רמון ומביט לתוכו, אתה לא מסתכל על עבר. אתה מסתכל על תהליך שעדיין מתרחש – רק בקצב שקשה לנו להבין.
הרעם השקט הזה – הוא הסיבה שאנחנו הולכים.