כשהמדבר שותה: מחזורי המים הנסתרים שמחדשים את שבילי ישראל מדור לדור

יש משהו מרמה בנוף המדברי. אתם עומדים על שפת ואדי יבש, מביטים בסלעים השרופים ובאדמה הסדוקה, וחושבים שאתם מבינים את המקום. אבל ממש מתחת לכפות רגליכם, בעומק שאי אפשר לראות בעין בלתי מזוינת, זורם סיפור אחר לגמרי.

אם גדלתם בארצות הברית, אתם כנראה מכירים את הרעיון של aquifers — שכבות מים תת-קרקעיות שמספקות מים לערים שלמות. בישראל, המושג הזה לובש צורה שונה לחלוטין. כאן, מי התהום לא רק מספקים שתייה — הם מחליטים מתי ואיפה יפרח המדבר, מתי ייפתח שביל ומתי יסגר, ומתי תופיע בריכת מים זמנית שתהפוך לאחד הנוצצים בנוף.

ההידרולוג שמאזין למדבר

ד"ר נועם שפיר, הידרולוג מהאוניברסיטה העברית שעוסק בניתוח מערכות מי תהום באזורים צחיחים, מסביר את זה כך: "המדבר הישראלי הוא לא מדבר אמיתי במובן הקלאסי. יש בו מחזורים. כל פעם שיש שנת גשמים חריגה, המים חלחלים עמוק — לפעמים עד 40 מטר — ומגיעים לשכבות שלא ראו מים שנים רבות. התוצאה מתגלה לנו לפעמים רק עשור אחרי."

המחזוריות הזו היא לא עניין של שנה-שנתיים. שפיר מדבר על קצב של עשרות שנים, ולעיתים אפילו מאות שנים. כך למשל, ישנן נקודות בנגב שבהן ניכרת פעילות מים מוגברת שמדענים מייחסים לגשמים שירדו בסוף המאה הקודמת — ועדיין מגיעים לפני השטח טיפין טיפין.

הטל כמפת דרכים

לפני שמגיעים למי התהום, יש תופעה קרובה יותר שכל מטיייל יכול לראות: הטל. בקרות בוקר מסוימות בנגב הצפוני, בהרי יהודה ובאזור מצפה רמון, הסלעים מכוסים בטיפות מים קטנות שנראות כאילו ירדו גשם קל בלילה. לא ירד גשם. זה הטל.

מה שמפתיע הוא שהטל בישראל הוא לא אירוע שולי. מחקרים מראים שבאזורים מסוימים הוא מספק לצמחייה עד 30% מצרכי המים שלה בחודשי הקיץ. זה אומר שהמסלול שתטיילו בו בבוקר מוקדם ייראה אחרת לגמרי מהמסלול שתטיילו בו בצהריים — לא רק מבחינת הטמפרטורה, אלא מבחינת החיים עצמם.

טיפ מעשי: אם אתם מגיעים מארצות הברית לטיול בישראל בחודשי הקיץ, תכננו לצאת לשביל לפני זריחת השמש. השעה בין 5:00 ל-6:30 בבוקר היא שעת הזהב שבה הטל עוד נוכח, הצמחים שותים ממנו, והחרקים שמסתמכים עליו עדיין פעילים. פחות מ-40 דקות אחר כך — הכל נעלם.

שבילים שמשתנים לאורך הדורות

אחד מהמקומות המרתקים ביותר להבין את מחזורי המים הוא אזור עין עבדת בנגב. הנחל הזה, שנחצב לאורך אלפי שנים על ידי זרימות עונתיות, נמצא כיום בתהליך שינוי. חלקים מהנתיב שהיו נגישים לפני 30 שנה הפכו לסמוכים לצוקים שהתרופפו בגלל שינויים בלחות הקרקע. חלקים אחרים, לעומת זאת, נפתחו בגלל שחיקה טבעית חדשה.

"המטיילים שמגיעים עם מפות ישנות מופתעים," מספר שפיר. "הם מחפשים נקודת מים שסבא שלהם ביקר בה בשנות ה-70, ומוצאים שם סלע. ולהפך — לפעמים הם מוצאים מעיין חדש שלא מופיע בשום מפה."

מפה חיה: אזורים שכדאי לעקוב אחריהם

הנה כמה אזורים שבהם שינויי מחזורי המים ניכרים במיוחד ושכדאי לבקר בהם בתקופות שונות:

ואדי פארן, דרום הנגב — בשנים גשומות במיוחד, ואדי זה מציג שלוליות ואפילו בריכות זמניות שנעלמות תוך שבועות. אם הגעתם אחרי עונת גשמים טובה, תמצאו נוף שונה לחלוטין ממה שמופיע בתמונות האינטרנט.

אזור ממשית, הנגב הצפוני — כאן ניכרת פעילות ביולוגית מוגברת בשנות מחזור מסוימות. שיחי הרתמה, שבדרך כלל נראים צנומים, פורחים בעוצמה שמזכירה את פריחת ה-super bloom שמוכרת לאמריקאים מקליפורניה.

נחל צין, אזור שדה בוקר — שינויי זרימת מי התהום כאן גרמו בעשורים האחרונים לצמיחה מחודשת של עצי אשל שנחשבו כמעט נכחדים מהאזור.

מה זה אומר לכם כמטיילים?

המסר המעשי הוא פשוט: אל תסמכו על תמונות ישנות או על ביקורות ישנות של שבילים. ישראל היא מדינה קטנה עם מגוון גיאוגרפי עצום, ובתוך המגוון הזה יש מחזוריות שלא כל מדריך תיירות עוצר לתעד.

אם אתם מגיעים מארצות הברית לטיול בישראל, שאלו מקומיים — לא סוכני נסיעות, אלא מטיילים שהיו שם לאחרונה. בדקו פורומים ישראליים עדכניים. ואם אתם פוגשים מעיין לא מסומן, שלולית בלתי צפויה, או פתאום שדה צמחייה ירוקה בתוך שממה — עצרו. צלמו. רשמו. אתם עשויים להיות עדים לרגע שיחזור רק בעוד כמה עשורים.

המדבר לא יבש. הוא סתם שותה בשקט.