הנגב בבטן: למה אמריקאים מוצאים את עצמם בוכים על שביל שמעולם לא הכירו

ג'ייק מילר מניו יורק לא תכנן לבכות. הוא הגיע לישראל עם תרמיל, מפה שהורד לטלפון, ואיזו ציפייה מעורפלת לראות "את הדברים שראה בטלוויזיה". הוא עלה על שביל קטן בנחל צין, לא רחוק מהעיר העתיקה עבדת, ואחרי עשרים דקות הלוך בין כתלי אבן שחוקים מרוח ומזמן – הוא פשוט עצר. הוא לא יכול היה להמשיך. לא מעייפות. ממשהו אחר.

"הרגשתי שהמקום הזה מכיר אותי," הוא סיפר לי אחר כך, מביך קצת, צוחק על עצמו. "אני יודע שזה נשמע פסיכי."

זה לא נשמע פסיכי. זה נשמע מוכר.

הגיאוגרפיה הנפשית של מקום

יש תחום שלם בפסיכולוגיה סביבתית שמתעסק בשאלה הזאת: מה גורם למקום להרגיש כמו שייכות? לא מדובר בנוסטלגיה רגילה, לא בזיכרון ילדות. מדובר במה שחוקרים קוראים "place attachment" – קשר רגשי לסביבה פיזית שנוצר לפעמים בלי שום היסטוריה אישית מוקדמת.

ישראל, מסתבר, היא מקרה מבחן מיוחד לתופעה הזאת. עבור יהודים אמריקאים, ברור שיש כאן שכבות של זהות ותרבות שמקדימות את הביקור הפיזי. אבל מה שמעניין – ומה שפחות מדברים עליו – הוא שהתופעה הזאת מתרחשת גם אצל אמריקאים שאין להם שום קשר יהודי, שום משפחה באזור, שום "סיבה" תרבותית להרגיש שייכות.

סארה ג'ונסון מטנסי, נוצרייה אוונגליסטית שהגיעה לישראל בטיול דתי, מצאה את עצמה יושבת על סלע ביד יערי בכרמל ומסרבת לעלות לאוטובוס. "הרגשתי שאם אני קמה, אני מאבדת משהו," היא אמרה. "כאילו הסלע הזה שמר על משהו בשבילי."

מה יש בשביל הישראלי שאין ביילוסטון

האמריקאים רגילים לנוף גדול. גרנד קניון, ריקי מאונטן, אדירונדק – אמריקה יודעת לייצר הדר. אבל יש הבדל בין הדר לבין אינטימיות. השבילים הישראליים, ברובם, לא מנסים להרשים. הם פשוט קיימים, כמו שהם, עם כל הסדקים והצמחים הקוצניים והאבנים שלא נסדרו לצורך תמונה יפה.

הנגב, למשל, הוא מדבר שלא מנסה להיות יפה. הוא פשוט עתיק. הוואדיות שלו – ערוצי נחלים שיבשים רוב השנה – חקוקים בסלע בצורה שמספרת מיליוני שנים בכל עיקול. כשאתה הולך בתוכם, הגוף שלך מגיב למידות. זה לא גדול מדי בשביל להכיל, לא קטן מדי בשביל להיות מרשים. זה בדיוק בגודל של אדם.

הגליל עובד אחרת. שם הירוק עמוק, הכפרים קרובים לשביל, ריחות הפריחה חודרים בלי אזהרה. מטיילים אמריקאים מדווחים שם על תחושה אחרת – כמו הליכה בתוך ציור שמישהו ציירה עליו אור.

הגוף זוכר מה הראש לא יודע

אחת התיאוריות שמסתובבות בקהילות טיולים – ואני לא אומר שאני מסכים איתה, אבל אני לא דוחה אותה – היא שיש לגוף האנושי "זיכרון מקום" שקשור לאבולוציה ולנדידות קדומות. האזור שבין הים התיכון לים המלח הוא אחד האזורים שבהם ההיסטוריה האנושית המוקדמת ביותר מתרכזת. אולי יש כאן משהו שהגוף מזהה ברמה שהתודעה לא מגיעה אליה.

זה אולי נשמע ניו-אייג'י מדי. אבל גם הנתונים הפשוטים מספרים סיפור: סקר שנעשה בקרב מטיילים אמריקאים בישראל מצא ש-67% מהם דיווחו על "תחושת קשר בלתי צפויה" לנוף, גם כאלה שלא הגיעו מסיבות דתיות או תרבותיות.

להיות זר שמרגיש בית

יש פרדוקס נחמד בלב הדבר הזה. ישראל היא מקום שבו אתה יכול להיות זר לגמרי – לא מדבר את השפה, לא מבין את השלטים, לא יודע מה מוגש לאכול – ובכל זאת להרגיש שהמקום מקבל אותך. השבילים, במיוחד, עושים את זה. הם לא שואלים אותך מאיפה אתה. הם פשוט שם.

ג'ייק מילר חזר לישראל שנה אחרי הביקור הראשון. הפעם הוא הביא את אשתו. הם הלכו שוב בנחל צין. היא גם עצרה באותו מקום שהוא עצר. היא גם לא יכלה להסביר למה.

"אולי," הוא אמר לי, "זה פשוט אומר שהמקום אמיתי. ואנחנו לא רגילים לדברים אמיתיים כל כך."