מחוץ למפה: ישראלים שמחפשים את מה שאף אחד לא מיפה עדיין

יש משהו שמרגיש כמעט בלתי אפשרי בגילוי משהו חדש בישראל. המדינה קטנה מניו ג'רזי. כל שביל ממוספר. כל מעיין מתועד. רשות הטבע והגנים מנהלת מאגרי מידע שמתעדים כמעט כל קורת סלע.

ואז פוגשים את עומר.

המתכנת שמצא מערה

עומר לוי, 34, מתכנת תוכנה מתל אביב, לא יצא לחפש כלום ביום שבו מצא את מה שמצא. הוא היה בטיול שגרתי באזור הכרמל עם כמה חברים, חרג מהמסלול המסומן בכמה מאות מטרים כדי להשתין בפרטיות, ונתקל בחור בסלע שנראה שונה מסתם שקע.

"בהתחלה חשבתי שזה מחסן ישן של מישהו," הוא מספר. "אבל כשהדלקתי את הפנס של הטלפון ראיתי שזה ממשיך הרבה יותר עמוק. היה שם ריח של אדמה לחה לגמרי שונה מהחוץ."

עומר לא נכנס לבד. הוא סימן את המיקום ב-GPS, צילם את הכניסה, וחזר שבועיים אחר כך עם חבר שמתעסק בספלאולוגיה — חקר מערות. מה שמצאו בפנים: מערה בגודל של חדר שינה גדול, עם תצורות קרקע שנראות כמו שכבות משקע עתיקות ועקבות של מה שנראה כשימוש אנושי — ריבוי של פחם בפינה אחת.

הם דיווחו לרשות העתיקות. חמישה חודשים אחר כך קיבלו מכתב שמאשר שהאתר נרשם ויועבר לסקירה. "לא קיבלנו שם על המערה," עומר צוחק, "אבל לפחות ידעתי שלא המצאתי אותה."

עורכת דין שמיפתה בוסתן עזוב

סיפור אחר לגמרי שמע מרינה כץ, 41, עורכת דין ממרכז הארץ שהחלה לטייל ברצינות רק בגיל 38. בטיול ברגלי הכרמל הדרומי היא נתקלה בשדה עצי תאנה שנראה מטופח מדי בשביל להיות פרא, אבל לא היה שם שום סימן של נוכחות אנושית עכשווית.

"הבנתי שזה בוסתן עזוב," היא מספרת. "כנראה משהו שמשפחה כלשהי טיפחה לפני עשרות שנים ואז נטשה. העצים ממשיכים לגדול ולפרות לבד."

מרינה התחילה לתעד בוסתנות עזובות ברחבי ישראל — בתחילה כתחביב, אחר כך בשיטתיות. היום יש לה רשימה של 23 אתרים שהיא מצאה בעצמה, חלקם עם עצי זית שגילם מוערך במאות שנים, חלקם עם עצי רימון שהמשיכו לפרות ללא כל טיפול.

"הדבר שמדהים אותי הוא שאנשים עוברים ליד הדברים האלה כל יום ולא רואים," היא אומרת. "כי הם הולכים על הנתיב המסומן ומסתכלים קדימה."

השאלה שאי אפשר להתחמק ממנה

אבל כאן מגיעה הנקודה שמסבכת את כל הסיפורים הנפלאים האלה: מה קורה כשגילוי אישי מתנגש עם שמירת טבע?

ד"ר תמר ברק, אקולוגית שעובדת עם רשות הטבע והגנים, לא מתחמקת מהשאלה. "אנחנו שמחים שאנשים מוצאים דברים ומדווחים. הבעיה מתחילה כשהם מפרסמים את הגילוי ברשתות חברתיות לפני שמישהו הבין מה יש שם. ראינו מקרים שבהם מערה שנמצאה ופורסמה באינסטגרם עברה 'ביקור' של מאות אנשים תוך שבועות — ועם זה נזק בלתי הפיך לתצורות שנוצרו לאורך אלפי שנים."

המתח הזה — בין רוח הגילוי לבין אחריות הגנה — הוא לב הוויכוח בקהילת המטיילים הישראלית. בפורומים ובקבוצות וואטסאפ יש שני מחנות ברורים: אלה שמאמינים שכל גילוי צריך להישאר בסוד עד שמוסד רשמי יבדוק ויחליט, ואלה שמאמינים שהשקיפות הציבורית היא ערובה טובה יותר להגנה.

מה שמטיילים מארצות הברית יכולים ללמוד מזה

אם אתם מגיעים לישראל מארצות הברית, אתם כנראה מכירים את הדיון הזה בגרסה אמריקאית. ה-Leave No Trace principles, הוויכוח על geo-tagging במקומות רגישים, ה"over-tourism" בפארקים לאומיים — כל אלה הם גרסאות שונות של אותה שאלה.

בישראל, הממדים שונים. המדינה קטנה מדי בשביל לבלוע את ההשפעה של אפילו כמה מאות מטיילים נוספים במקום לא מוכן. מה שנראה כמו גילוי רומנטי יכול להפוך לנקודת לחץ אקולוגית תוך ימים.

המלצה מעשית: אם נתקלתם במשהו יוצא דופן בטיול בישראל — מערה, מעיין, אתר שנראה עתיק — צלמו, סמנו ב-GPS, ודווחו לרשות הטבע והגנים דרך האפליקציה שלהם. אל תפרסמו מיקום מדויק ברשתות חברתיות לפני שקיבלתם אישור. ואם בכל זאת תפרסמו — כבדו את המקום מספיק כדי לא לכלול קואורדינטות.

הגילוי הוא לא רק שלכם

עומר המתכנת אמר משהו שנשאר איתי: "הגילוי הכי גדול שלי לא היה המערה. היה זה שהבנתי שאני לא הראשון שראה אותה — רק הראשון שראה אותה בזמן האחרון. מישהו חי שם לפני אלפי שנים. מישהו ידע עליה לפני מאה שנה. אני רק הגעתי בתורי."

זה, בסופו של דבר, הוא הגישה הנכונה לטיול מחוץ למסלול. לא כובשים. לא מגלים. אורחים, בביקור חוזר.