מה השביל רואה בך: הפסיכולוגיה של הבחירות שלנו על המסלול

ג'יסון ווקר מקולורדו לא תכנן לטפס לבד על ג'בל כתרינה בחצי האי סיני. הוא תכנן לעשות את זה עם שלושה חברים. אבל ביום האחרון לפני הטיסה, כולם פרשו מסיבות שונות — עייפות, עבודה, ילדים — וג'יסון מצא את עצמו עומד בפני שאלה: לבטל, או ללכת לבד?

הוא הלך לבד.

"לא הבנתי למה עשיתי את זה," הוא אומר, שנה וחצי אחרי. "חבריי אמרו שזה מסוכן. אמא שלי אמרה שזה טיפשי. אבל משהו בתוכי פשוט לא יכול היה לוותר."

אנחנו מדברים על בחירות שביל, אבל אנחנו מדברים על הרבה יותר מזה.

הגוף כמראה של הנפש

פסיכולוגים שחוקרים התנהגות חוץ-בית (outdoor behavior) מזהים דפוסים ברורים בין הדרך שאנשים בוחרים מסלולים לבין האופן שבו הם מנהלים את חייהם. זה לא אסטרולוגיה. זה לא הכללה זולה. זה פשוט — כשאתה מוציא את האדם מאזור הנוחות שלו, הוא מתחיל להראות מי הוא באמת.

ד"ר לאה שפירו, פסיכולוגית קלינית ומטיילת ותיקה שמתגוררת בתל אביב ועובדת עם מטיילים מחו"ל, מסבירה: "השביל הוא מרחב נטול מסכות. אין תפקיד, אין תואר, אין מכונית, אין בגדים מרשימים. יש רק הגוף שלך, הנוף, והחלטות קטנות שאתה עושה כל כמה דקות. ואותן החלטות קטנות — האם לנוח עכשיו, האם לקצר, האם לחכות לאחרים — הן בעצם אתה."

ארבעה סוגים שפגשנו בשבילים

מטיילי הפסגה בכל מחיר

טיילר מאוסטין, טקסס, הגיע לישראל לשבוע. הוא קבע לעצמו מטרה: שביל ישראל, קטע הנגב, בחמישה ימים. לא שישה. לא שבעה. חמישה.

"אם אני לא לוחץ על עצמי, אני לא מרגיש שהשגתי משהו," הוא אומר בכנות. "זה כנראה בעייתי, אבל זה גם מה שגורם לי להגיע למקומות שאנשים אחרים לא מגיעים אליהם."

ד"ר שפירו מזהה בפרופיל הזה לרוב אנשים עם מנגנוני הוכחה עצמית חזקים — אנשים שהישגים חיצוניים הם דרכם לאמת את עצמם. "זה לא רע בהכרח," היא מדגישה. "אבל כדאי לשאול: האם אתה נהנה מהדרך, או רק מהרגע שאתה מספר לכולם שהגעת?"

מחפשי הבדידות

סרה מסן פרנסיסקו הגיעה לישראל אחרי גירושים. היא ביקשה שביל שקט, כמה שפחות אנשים, כמה שיותר שתיקה. מצאה את עצמה בנחל פארן, שלושה ימים לבד עם האוהל שלה.

"לא ברחתי מאנשים," היא מסבירה. "ברחתי מהרעש. כשאתה בגירושים, כולם רוצים לדבר איתך, לעזור לך, לנתח אותך. הנגב לא רצה כלום ממני. זה היה הכי קרוב לחופש שחוויתי בשנים."

מחפשי הבדידות בשבילים לרוב אינם אנטי-חברתיים. הם לרוב אנשים עם עולם פנימי עשיר שצריכים שקט כדי לשמוע את עצמם. ישראל, עם המדבריות הגדולים שלה ושבילים שיכולים ללכת שעות בלי פגישת נפש אחת, מציעה להם מה שמעט מקומות בעולם יכולים.

ה"חייבים קבוצה"

מייקל ורחל מניו יורק הגיעו עם עשרה חברים. הם הצטרפו לסיור מודרך. ובסיום הסיור, הצטרפו לסיור אחר שמצאו בהוסטל. "אנחנו אוהבים אנשים," מייקל אומר בפשטות. "מה הטעם ללכת לנוף יפה אם אין עם מי לחלוק אותו?"

הגישה הקבוצתית לשביל מבטאת לרוב צורך עמוק בשייכות ואישור. זה לא חולשה — זו אינטליגנציה חברתית. אנשים כאלה לרוב מצטיינים בעבודות שדורשות שיתוף פעולה, ומביאים אנרגיה שמחה לכל קבוצה שהם מצטרפים אליה.

ה"ספונטניים הכרוניים"

אמנדה מסיאטל הגיעה לישראל עם תוכנית. ביום הראשון, ראתה שלט לשביל שלא הכירה, ופנתה. "תמיד ככה," היא צוחקת. "אני מתכננת מסלול, ואז הרגליים מחליטות אחרת."

הספונטניות בשביל מאפיינת לרוב אנשים עם סובלנות גבוהה לאי-ודאות ורמת סקרנות גבוהה. הם לפעמים מפספסים את הפסגה שתכננו, אבל מוצאים בדרך מקומות שאף מדריך לא ידע לשלוח אותם אליהם.

מה ישראל עושה לזה?

מה שמעניין במיוחד הוא שישראל — עם המגוון הקיצוני שלה — מכריחה אנשים להתמודד עם הדפוסים שלהם. מסלול שמתחיל בים, עולה להרים, יורד למדבר, וחוזר לחוף — הוא לא סתם שביל. הוא בחינה.

ג'יסון, שהתחלנו בו, מספר שהטיול הבודד שלו שינה משהו בו. "הבנתי שכל חיי פחדתי לעשות דברים לבד. תמיד חיכיתי שמישהו יצטרף. השביל לימד אותי שאני יכול להיות חברה טובה לעצמי."

סרה חזרה לסן פרנסיסקו עם החלטה: לקחת שעה ביום בשתיקה מוחלטת. "הנגב נתן לי זה. לא מדיטציה אפליקציה. מדבר אמיתי."

אמנדה? היא עדיין לא חזרה. "מצאתי כפר קטן ליד ראש הנקרה ואני עדיין מנסה להבין אם אני צריכה לחזור הביתה."

אז מה השביל אומר עליך?

אין תשובה נכונה. אין פרופיל "טוב יותר". אבל יש שאלות ששווה לשאול לפני שאתה קושר את הנעליים:

• למה אתה בוחר את המסלול הזה ולא אחר?
• מה תרגיש אם תצטרך לעצור באמצע?
• האם אתה מחפש משהו, או בורח ממשהו?
• מה יקרה אם תפגוש מישהו שהולך לכיוון אחר — תצטרף, תמשיך, תתלבט?

השביל לא שופט. הנגב לא אכפת לו אם הגעת לפסגה או ישנת בחצי הדרך. הכרמל לא יזכור אם ביצעת את כל הקילומטרים שתכננת. אבל אתה תזכור. ואולי, אם תקשיב מספיק — תלמד משהו שאף מטפל, ספר עזרה עצמית, או פודקאסט לא הצליח ללמד אותך.

השביל רואה אותך. השאלה היא האם אתה מוכן לראות את עצמך בחזרה.